CIA-UAP-003, סוכנות הביון המרכזית וסיור מהאוויר; תוכניות U-2 ו-OXCART, 1954-1974

זהו ספר היסטוריה פנימי של צוות ההיסטוריה של ה-CIA, "The Central Intelligence Agency and Overhead Reconnaissance: The U-2 and OXCART Programs, 1954-1974", שכתבו גרגורי פדלו (Gregory W. Pedlow) ודונלד ולצנבך (Donald E. Welzenbach) ויצא בוושינגטון ב-1992 בסיווג "סודי" (Secret NOFORN). הספר, כ-390 עמודים במספור המקורי, מתעד עשרים שנה של תוכנית הסיור המאויש של ה-CIA מעל שטח אויב: פיתוח מטוס ה-U-2 ומטוס ה-A-12 OXCART, הטיסות מעל ברית המועצות, סין, קובה והמזרח התיכון, הפלת מטוסו של פרנסיס גארי פאוורס (Francis Gary Powers) ב-1 במאי 1960, והעברת המטוסים האחרונים לחיל האוויר ב-1974. הוא נכלל בארכיון ה-UAP בזכות סעיף קצר בפרק 2, "U-2s, UFOs, and Operation BLUE BOOK", שלפיו טיסות ה-U-2 וה-OXCART היו אחראיות ליותר ממחצית דיווחי העב"מים בארצות הברית בסוף שנות ה-50 וברוב שנות ה-60.

רקע

לפי ההקדמה של ג'יי קנת מקדונלד (J. Kenneth McDonald), ראש צוות ההיסטוריה, מאפריל 1992, זו ההיסטוריה היחידה של התוכנית שנכתבה עם גישה מלאה לרשומות ה-CIA ועם ראיונות מסווגים של המשתתפים. ולצנבך, איש CIA מאז 1960, החל במחקר ב-1983 וכתב טיוטה; פדלו, היסטוריון בעל דוקטורט מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, קיבל את העבודה ב-1986, ערך וארגן מחדש את כתב היד, ועזב ב-1989 כדי לשמש היסטוריון של נאט"ו. המקורות הם רשומות ראש המודיעין המרכזי (DCI) והמשרד לפעילויות מיוחדות (OSA), ספריית אייזנהאואר באבילין, ספרות פומבית, ראיונות שנערכו בעיקר בשנים 1983-1987, והיסטוריה פנימית קודמת בת 16 כרכים, "History of the Office of Special Activities" מ-1969, בסיווג סודי ביותר. מכיוון שהספר עצמו נשמר ברמת "סודי", נושאי לוויינים והסכמים בין-סוכנותיים מתוארים בו רק בכלליות.

ההקדמה מדגישה את המתח שליווה את התוכנית לכל אורכה: מנהליה דחקו בטיסות תכופות מעל ברית המועצות, ואילו הנשיא אייזנהאואר אישר אותן בחוסר רצון. מורשתה הבולטת, לפי המחברים, היא הקמת אגף המדע והטכנולוגיה של ה-CIA בשנות ה-60. התיאור הרשמי באתר war.gov מוסיף שגרסה מושחרת יותר של הספר הייתה זמינה קודם באתר ה-CIA.

מה כתוב במסמך

הספר בנוי משבעה פרקים ומחמישה נספחים: ראשי תיבות, אנשי מפתח, הציוד האלקטרוני של ה-U-2, טבלת הטיסות מעל ברית המועצות ופרויקטים בלתי מאוישים, ואחריהם ביבליוגרפיה ומפתח. הסעיפים הבאים עוקבים אחרי סדר הפרקים.

פרק 1: החיפוש אחר מערכת

אחרי מלחמת העולם השנייה נסגרה ברית המועצות בפני איסוף מודיעין מסורתי, והמקורות העיקריים היו שבויי מלחמה חוזרים ומדענים גרמנים. ניסיונות לצלם מן האוויר עלו ביוקר: מ-1950 הפילו הסובייטים מטוס סיור של הצי מעל הים הבלטי, מטוס "נפטון" ליד ולדיווסטוק ושני מטוסי RB-29. ריצ'רד לגהורן (Richard S. Leghorn), שפיקד על קבוצת סיור באירופה, הציע קנברה משופרת שתטוס מעל 60,000 רגל, מתוך הנחה שהמכ"מים הסובייטיים לא יגלו מטוס בגובה כזה. המחברים מציינים שההנחה הייתה שגויה, ובכל זאת רבים המשיכו להחזיק בה.

רב-סרן ג'ון סיברג (John Seaberg) מחיל האוויר ניסח במרץ 1953 דרישה למטוס סיור בגובה 70,000 רגל ומעלה, ובתחרות השתתפו בל, פיירצ'יילד ומרטין. לוקהיד לא הוזמנה, אך קלי ג'ונסון (Clarence L. "Kelly" Johnson) תכנן על דעת עצמו את ה-CL-282: גוף של F-104 עם כנף של דאון, מגלשיים במקום כן נסע ומנוע יחיד, "דאון מונע סילון" בלשון המסמך. הגנרל קרטיס לה-מיי (Curtis E. LeMay) קם באמצע התדריך ואמר, לפי עד, שאינו מעוניין במטוס בלי גלגלים ובלי תותחים. ב-7 ביוני 1954 דחה חיל האוויר את ההצעה.

התכנון ניצל בזכות מדענים. דו"ח BEACON HILL מיוני 1952 כבר המליץ על סיור בגובה רב, ובין הרעיונות שנבחנו הייתה ספינת אוויר שטוחה ו"בלתי נראית" שתשייט בגובה 90,000 רגל. אייזנהאואר, שחשש ממתקפת פתע, הקים ב-1954 את פאנל היכולות הטכנולוגיות בראשות ג'יימס קיליאן (James R. Killian, Jr.), ובתוכו פעלה ועדה קטנה למודיעין בראשות אדווין לנד (Edwin H. Land), ממייסדי פולארויד. כשלנד ראה את שרטוט ה-CL-282 התקשר לאופטיקאי ג'יימס בייקר (James G. Baker) ואמר: "ג'ים, אני חושב שיש לי את המטוס". חברי הוועדה דרשו שהטיסות יהיו אזרחיות, בלי חימוש ובלי סימונים, ובידי ה-CIA. במכתב לראש ה-CIA אלן דאלס (Allen W. Dulles) מ-5 בנובמבר 1954 תיאר לנד את התוכנית כ"דרך מודרנית ומדעית לסוכנות שתמיד אמורה להסתכל", בעלות של 22 מיליון דולר. ב-24 בנובמבר 1954 נתן אייזנהאואר אישור בעל פה, בתנאי שהפרויקט ינוהל "בדרך לא שגרתית", הרחק מהבירוקרטיה של משרד ההגנה. המחברים מסכמים שה-CIA נכנס לעולם הטכנולוגיה העילית בעיקר בגלל החלטות מבחוץ.

פרק 2: פיתוח ה-U-2

דאלס הטיל את הפרויקט, שקיבל את שם הקוד AQUATONE, על ריצ'רד ביסל (Richard M. Bissell, Jr.). כשביסל שאל בפגישה בפנטגון מי ישלם על גופי המטוסים, לפי הספר השתררה שתיקה, והוחלט לממן מקרן המילואים לחירום של הסוכנות. ב-21 בפברואר 1955 שלח ביסל בדואר צ'ק על סך 1,256,000 דולר לביתו של ג'ונסון. המחיר הסופי של עשרים המטוסים היה 18,977,597 דולר, פחות ממיליון דולר למטוס. ב"סקאנק וורקס" של לוקהיד בברבנק כונה המטוס "המלאך"; כנפיו שימשו מכלי דלק, הזנב חובר בשלושה ברגים, וגלגלי עזר ("פוגו") השתחררו בהמראה.

הספר מקדיש מקום רב למצלמות של בייקר ושל ריצ'רד פרקין (Richard S. Perkin), מדגם A-1 ועד מצלמת B בעלת עדשה של 36 אינץ', ומצטט את ג'ונסון: "עוד שישה אינץ'? הייתי מוכר את סבתא שלי בשביל עוד שישה אינץ'". ב-12 באפריל 1955 נחתו ביסל, ג'ונסון והטייס טוני לוויר (Tony LeVier) על מסלול עפר ליד גרום לייק בנבדה. הנשיא אישר לצרף את השטח, "המסומן במפה כ-Area 51", לאתר הניסויים הגרעיניים, וג'ונסון קרא לו Paradise Ranch. מטוסים כונו בהתכתבות "articles" וטייסים "drivers". אייזנהאואר דחה את רצון חיל האוויר להפעיל את המטוסים בעצמו, וכתב: "אם אנשי צבא במדים יטוסו מעל רוסיה, זה מעשה מלחמה, מבחינה חוקית". בהסכם OILSTONE מאוגוסט 1955 קיבל חיל האוויר, בלשונו של ביסל, "49 אחוז ממניות ההון".

הטיסה בגובה רב חייבה פתרונות חדשים: דלק מיוחד של חברת של, שייצורו גרם למחסור ארצי בתרסיס החרקים Flit; חליפות לחץ חלקי; נשימת חמצן 90 דקות לפני ההמראה; ומזון במשחה. לכל טייס הוצעה "גלולת L" של ציאניד אשלגן, ורוב הטייסים לא לקחו אותה. המטוס הראשון הגיע לגרום לייק ב-25 ביולי 1955, השם U-2 נבחר בקטגוריית "מטוס שירות" כדי להסתיר את ייעודו, ובניסוי הסעה ב-1 באוגוסט התרומם לוויר לאוויר בלי כוונה. ב-17 בנובמבר 1955 התרסק מטוס תובלה בדרך לאתר ונהרגו 14 בני אדם, האסון הקטלני ביותר בתוכנית.

U-2, עב"מים ומבצע BLUE BOOK

זהו הסעיף שבגללו הספר נמצא בארכיון, והוא קצר (עמודים 72-73, לפי המפתח שבסוף הספר). לפי ההיסטוריונים, תחילת טיסות הניסוי של ה-U-2 בגובה של יותר מ-60,000 רגל הובילה לעלייה חדה בדיווחים על עב"מים. רוב הדיווחים הגיעו בשעות הערב מטייסים של מטוסי נוסעים שטסו ממזרח למערב: השמש כבר שקעה בגובה שבו טסו מטוסי הנוסעים, אבל בגובה של ה-U-2 עוד האירה, וכנפיו הכסופות החזירו את אורה.

חוקרי פרויקט BLUE BOOK של חיל האוויר, בבסיס רייט-פטרסון, בדקו את הדיווחים מול יומני הטיסה של הפרויקט, אבל לא יכלו לגלות לכותבי המכתבים את ההסבר, כי קיומו של המטוס היה סוד. לפי הספר, ה-U-2 ואחריו ה-OXCART "היו אחראים ליותר ממחצית כל דיווחי העב"מים" בסוף שנות ה-50 וברוב שנות ה-60. במפתח הספר מופיעים באותם עמודים גם הערכים "BLUE BOOK" ו"air-traffic controllers", כלומר פקחי טיסה.

שתי הסתייגויות עולות מן הטקסט עצמו. הטענה היא של ההיסטוריונים של ה-CIA, ונשענת על מידע מג'יימס קנינגהם (James A. Cunningham, Jr.), המנהל האדמיניסטרטיבי של הפרויקט; הספר אינו מביא נתונים מספריים או רשימת מקרים שיתמכו בה. ובפרק 6, בדיון ב-OXCART, הספר אינו חוזר לעב"מים במפורש, אבל מספר שמנהל רשות התעופה הפדרלית (FAA), נג'יב חלבי (Najeeb Halaby), תודרך בתחילת 1962 ותדרך את ראשי המחוזות כיצד לטפל בדיווחים על מטוסים מהירים וגבוהים במיוחד: הפקחים הונחו לא להזכיר את המטוס בקשר ולהגיש דיווחים בכתב, וחיל האוויר תדרך את NORAD.

המשך פרק 2: טייסים, תאונות וכיסוי

אייזנהאואר רצה בתחילה טייסים זרים, אך הניסיון נכשל, ובמקומם גויסו טייסי חיל האוויר שהתפטרו לכאורה מהשירות ("sheep-dipping"). אחרי כיבוי מנוע באפריל 1956 דאה הטייס ג'ייקוב קראט (Jacob Kratt) יותר מ-300 מייל ונחת בבסיס קירטלנד; מפקד הבסיס אמר "זה לא מטוס, זה דאון", ושוטר צבאי אמר שהטייס נראה כמו "איש ממאדים". ב-1956 נהרגו שלושה טייסים בתאונות. במקביל הוקמה ועדה לתיאום דרישות האיסוף בראשות ג'יימס ריבר (James Q. Reber), ואגף פענוח התצלומים של ארתור לונדל (Arthur C. Lundahl). הספר מתאר גם את תוכנית הבלונים GENETRIX של חיל האוויר בתחילת 1956: 516 בלונים שוגרו, 34 מטענים בלבד החזירו תצלומים מועילים, והסובייטים הציגו את השרידים בתערוכה במוסקבה. סיפור הכיסוי של ה-U-2 היה מחקר מזג אוויר של NACA, וקיליאן ולנד הציעו ב-1956 להודות שהמטוס נועד לשמירה מפני מתקפת פתע. ההצעה נדחתה, והספר מעיר שהדבקות בסיפור הכיסוי "תתברר כהרת אסון במאי 1960".

פרק 3: הטיסות מעל הגוש הסובייטי והמזרח התיכון, 1956-1958

היחידה הראשונה, Detachment A, הגיעה ללייקנהית' בבריטניה באביב 1956, אבל אחרי פרשת איש הצפרדע הבריטי ליונל קראב (Lionel Crabb) בזמן ביקור חרושצ'וב ביקש ראש הממשלה אידן לדחות את הטיסות, וביסל העביר את היחידה לוויסבאדן במערב גרמניה בלי להודיע לשלטונות שם. לפני האישור הבטיח דאלס לנשיא, לפי זיכרונותיו של קולונל אנדרו גודפסטר (Andrew J. Goodpaster), שאם המטוס ייפול הוא יתפרק והטייס לא ישרוד. מחקר של ה-CIA מ-28 במאי 1956 כבר קבע ש"איתור ניתן להניח", אבל לפי המחברים להשפעתו הייתה מועטה.

ב-20 ביוני 1956 טס קרל אוברסטריט (Carl K. Overstreet) מעל פולין ומזרח גרמניה. ב-4 ביולי טס הרווי סטוקמן (Hervey Stockman) מעל לנינגרד, וב-5 ביולי טס כרמיין ויטו (Carmine Vito) מעל מוסקבה, בטיסה שהניבה את התצלומים היחידים של מוסקבה מ-U-2. דאלס שאל: "אלוהים, אתה חושב שזה היה חכם בפעם הראשונה?", וביסל השיב: "אלן, הראשונה היא הבטוחה ביותר". בתצלומים נראו מטוסי MiG שניסו ליירט מתחת ל-U-2 ולא הגיעו אליו. ב-10 ביולי מחו הסובייטים, וגודפסטר הורה לעצור. חמש הטיסות מעל ברית המועצות לא מצאו מפציצי Bison בתשעת בסיסי המפציצים שצולמו, אף שחיל האוויר טען לכמעט מאה, וכך, לפי הספר, הסתיים "פער המפציצים".

ממשבר סואץ ואילך שימש ה-U-2 גם למודיעין טקטי. יחידה B באינג'ירליק שבטורקיה גילתה יותר מטוסי Mystere צרפתיים בישראל ממה שהיה ידוע, אייזנהאואר רשם ביומנו שלישראל כ-60 מטוסים ולא 24, ומפענחי התצלומים חזו את התקיפה הישראלית-בריטית-צרפתית שלושה ימים מראש. ב-30 באוקטובר 1956 צילם פאוורס את עשן הקרבות בסיני. בהמשך הפרק: הצבע והתקנים נגד מכ"ם ("dirty birds") של פרויקט RAINBOW, שהורידו כ-1,500 רגל מתקרת הטיסה ושהשימוש בהם צומצם במאי 1958; טיסות מפקיסטן באוגוסט 1957 (מבצע SOFT TOUCH) שצילמו את אתר השיגור בטיוראטאם ואת אתר הניסויים הגרעיניים בסמיפלטינסק ארבע שעות לפני פיצוץ; וההפסקה שהורה הנשיא במרץ 1958, שנמשכה יותר משישה-עשר חודשים. הפרק מסתיים בדאגה מהמיירטים הסובייטיים החדשים, ובהם ה-Mandrake.

פרק 4: הטיסות האחרונות מעל ברית המועצות, 1959-1960

מנוע J75 הוסיף לגובה השיוט 2,500 רגל, ובריטניה הצטרפה לתוכנית בפרויקט ששמו שונה ל-CHALICE, בתנאי שראש הממשלה מקמילן יאשר כל טיסה של טייס בריטי. בוויכוח על "פער הטילים" סירב אייזנהאואר לטיסות נרחבות, ובשיחה עם הגנרל ג'יימס דוליטל אמר שנכסו הגדול בפסגה הקרבה הוא המוניטין שלו ביושר. הטיסה המוצלחת האחרונה, SQUARE DEAL ב-9 באפריל 1960, צילמה מכ"מים חדשים ואזור שיגור חדש בטיוראטאם. כבר ב-14 במרץ 1960 הזהירה הערכה של חיל האוויר שלטיל SA-2 יש "סבירות גבוהה ליירוט מוצלח ב-70,000 רגל", והספר מבקר את ביסל ואת עוזרו על שלא המליצו להפסיק.

ב-1 במאי 1960 המריא פאוורס מפשאוור במבצע GRAND SLAM, הטיסה הראשונה שתוכננה לחצות את ברית המועצות מדרום לצפון, עד בודו בנורווגיה. המכ"ם הסובייטי עקב אחריו מהגבול האפגני, וליד סברדלובסק התפוצץ SA-2 מאחורי המטוס בגובה 70,500 רגל. פאוורס נשאב החוצה ולא הגיע למתגי ההשמדה, שבכל מקרה נועדו להרוס רק את המצלמה. אחרי ההפלה פורסם סיפור הכיסוי של NASA, וחרושצ'וב חשף יומיים אחר כך שהטייס חי. אייזנהאואר לקח אחריות וסירב להתנצל בפסגת פריז, והספר קובע שהגוף שניהל את הטיסות היה "שאנן מדי". פאוורס נשפט במוסקבה, נידון לעשר שנים, והוחלף ב-10 בפברואר 1962 במרגל הסובייטי רודולף אבל על גשר גליניקה. ועדת בירור מצאה שדיבר אמת, אך ראש ה-CIA ג'ון מקון (John A. McCone) העניק את כוכב המודיעין לטייסים האחרים ב-1963, ולפאוורס רק ב-1965. אחרי מאי 1960 כל משימה נדרשה לאישור "הקבוצה המיוחדת" של המועצה לביטחון לאומי.

פרק 5: פעולות ה-U-2 אחרי מאי 1960

קנדי הודיע ב-1961 שלא יחודשו טיסות מעל ברית המועצות, ומרכז הכובד עבר לאמריקה הלטינית ולאסיה. מטוסי ה-U-2 צילמו את קובה לפני מפרץ החזירים ואחריו, ובאוגוסט-ספטמבר 1962 גילו אתרי טילי SA-2. מחשש לאובדן מטוס, ובדרישת שר החוץ דין ראסק (Dean Rusk), פוצלו הטיסות למשימות קצרות לרוחב האי. ב-12 באוקטובר 1962 העביר קנדי את הטיסות לחיל האוויר, וסגן ראש ה-CIA מרשל קרטר (Marshall S. Carter) מחה וכינה זאת "דרך מטורפת לנהל רכבת". ב-14 באוקטובר טס טייס חיל האוויר מעל סן קריסטובל, ולמחרת מצאו המפענחים את הטילים הבליסטיים לטווח בינוני. ב-27 באוקטובר הופל מעל קובה אחד ממטוסי ה-U-2 שהשאילה הסוכנות, והטייס רודולף אנדרסון (Rudolph Anderson) נהרג.

באסיה תמכו מטוסי ה-U-2 במבצע ה-CIA באינדונזיה ב-1958, צילמו את טיבט, ובאחד המקרים נחת מטוס בשדה אורז בתאילנד ופורק בעזרת תושבי הכפר. מ-1962 טסו טייסים טייוואנים מטוסי U-2 של הסוכנות מעל סין העממית בפרויקט TACKLE: בסך הכול 104 טיסות, חמישה מטוסים הופלו, ומשימה לאתר הניסויים בלופ נור בוטלה כשסין ערכה את ניסוייה הגרעיני הראשון ב-16 באוקטובר 1964. אחרי מלחמת סין-הודו טסו המטוסים גם מבסיס בהודו. הפרק מתאר גם המראות מנושאות מטוסים, כולל צילום אתר הניסויים הצרפתי במורורואה ב-1964; את דגם ה-U-2R; משימות שפיקחו על הפסקת האש בתעלת סואץ ב-1970; צילומים לנאס"א ולאחר רעידת האדמה בעמק סן פרננדו ב-1971; ואת סיום התוכנית ב-1 באוגוסט 1974 והעברת ארבעת מטוסי ה-U-2R לחיל האוויר.

פרק 6: ה-OXCART, היורש שתוכנן ל-U-2, 1956-1968

ביסל העריך כבר ב-1956 שה-U-2 לא ישרוד זמן רב מעל ברית המועצות. ועדה בראשות לנד בחנה רעיונות שונים, ובהם כלי מתנפח מגומי שהיה דורש כדור פורח בקוטר של מייל, ובסוף 1959 נבחר תכנון ה-A-12 של לוקהיד על פני ה-KINGFISH של קונוויר. ה-A-12 נבנה מטיטניום, עד 80 אחוז ממשלוחי הטיטניום הראשונים נפסלו, ומבנהו דמוי הקוברה נועד להקטין את חתימת המכ"ם שלו. מנהל הפרויקט ב-CIA היה ג'ון פרנגוסקי (John Parangosky). המטוס הראשון יצא מבורבנק על משאית בפברואר 1962, ובטיסה הרשמית הראשונה ב-30 באפריל 1962 טס לואי שאלק (Louis Schalk). כאן מופיע תדריך ה-FAA שתואר בסעיף העב"מים. ב-29 בפברואר 1964 הכריז הנשיא ג'ונסון על מטוס "A-11", ולפי הערת שוליים את ההודעה כתב קלי ג'ונסון.

הספר מתעד ארבע תאונות, ובאחת מהן, ב-5 בינואר 1967, נהרג הטייס וולטר ריי (Walter Ray). במבצע BLACK SHIELD מקדנה שבאוקינאווה, מ-31 במאי 1967, צילם ה-A-12 אתרי טילים בצפון וייטנאם. באוקטובר 1967 נורו לעברו לפחות שישה טילים, ורסיס מתכת חדר לכנפו. בינואר 1968 איתרו צילומיו את ספינת הביון USS Pueblo בנמל וונסן בצפון קוריאה. בסך הכול ביצע ה-A-12 29 משימות מבצעיות. התוכנית בוטלה כי חיל האוויר כבר הפעיל את ה-SR-71, גרסה צבאית של אותו מטוס, וב-4 ביוני 1968 נעלם A-12 מזרחית למנילה עם הטייס ג'ק ויקס (Jack W. Weeks). לפי הסיכום, המטוס לא שימש מעולם לאיסוף אסטרטגי, ותרומתו העיקרית הייתה טכנולוגית.

פרק 7: סיכום

24 טיסות חדירה עמוקות של U-2 מעל ברית המועצות כיסו יותר מ-1,300,000 מייל רבוע, כ-15 אחוז משטחה, והפריכו את "פער המפציצים" ואת "פער הטילים". לפי המחברים, המידע מנע מרוץ חימוש יקר ואפשר לנשיא לעמוד בלחץ להגדלת הנשק האסטרטגי, אף שהטיסות גם הכבידו על היחסים והובילו לקריסת פסגת 1960. דאלס כינה את תרומת התוכנית "פשוט, לא תסולא בפז". המחיר באסיה: שבעה טייסים טייוואנים נהרגו ושלושה נשבו. מטוס U-2 עלה פחות ממיליון דולר, כל OXCART יותר מ-20 מיליון. לפי המחברים, המשמעות הגדולה ביותר היא שבסתיו 1954 הפכו טיסות סיור בשלום מעל שטח יריב למדיניות לאומית, והופקדו בידי סוכנות אזרחית ולא בידי הכוחות המזוינים.

הנספחים

נספח B כולל ביוגרפיות קצרות של כ-40 אנשי מפתח, מביסל ולנד ועד חמשת ראשי ה-CIA בתקופה. נספח C מפרט את מערכות הציוד האלקטרוני System I עד XXII, ובהן ציוד שהקליט טלמטריה של טילים ומשבש מכ"ם שהיה במטוסו של פאוורס כשהופל. נספח D הוא טבלה של כל הטיסות מעל ברית המועצות, מ-4 ביולי 1956 ועד 1 במאי 1960. נספח E מתאר פרויקטים בלתי מאוישים: AQUILINE, כלי בגודל ציפור גדולה שבוטל ב-1971 אחרי שש שנים ו-33 מיליון דולר; AXILLARY, דאון ממונע שגרסה מבייתת מכ"ם שלו נבנתה, ולפי הספר כלים דומים נמכרו לישראל, "שהשתמשה בהם להשמדת מכ"מים סוריים בלבנון ב-1982"; ו-PINE RIDGE, שלא מומן.

פרטים בולטים

• לפי הספר, ה-U-2 וה-OXCART היו אחראים ליותר ממחצית דיווחי העב"מים בסוף שנות ה-50 וברוב שנות ה-60, בעיקר בגלל אור שמש שהוחזר מכנפי ה-U-2 אחרי השקיעה.
• חוקרי BLUE BOOK בדקו דיווחי עב"מים מול יומני הטיסה של הפרויקט, אבל לא יכלו לספר לאזרחים שדיווחו מה ראו.
• השטח שבו הוקם בסיס הניסויים "מסומן במפה כ-Area 51", וג'ונסון כינה אותו Paradise Ranch.
• ב-21 בפברואר 1955 שלח ביסל בדואר צ'ק על סך 1,256,000 דולר לביתו של קלי ג'ונסון.
• הטיסה של 5 ביולי 1956 הניבה את התצלומים היחידים של מוסקבה שצולמו מ-U-2.
• ייצור הדלק המיוחד של ה-U-2 גרם למחסור ארצי בתרסיס החרקים Flit.
• ב-21 בדצמבר 1966 טס A-12 מרחק של 16,408 קילומטר בקצת יותר משש שעות.
• צילומי ה-A-12 מינואר 1968 איתרו את ה-USS Pueblo והראו שצפון קוריאה אינה מתכוננת לפעולה צבאית רחבה.

מה לא נמצא במסמך

• הסעיף על עב"מים קצר ואינו מביא מספרים, רשימת מקרים או תיעוד של BLUE BOOK; הוא מבוסס, לפי ההערות, על מידע מג'יימס קנינגהם. לגבי ה-OXCART אין בפרק 6 אזכור מפורש של עב"מים, רק תדריך ה-FAA על דיווחים על מטוסים מהירים וגבוהים.
• השחרות: שמות של עורכת ומזכירה, של קציני כספים וחוזים, של אנשי פענוח, של עוזר ביסל ושל ראש תחנת ה-CIA בלונדון; הלאום ומספרם של הטייסים הזרים בניסיון המוקדם; פרטי פריסה בנורווגיה; פרטי הסורק האינפרה-אדום מעל מתקני גרעין סיניים; יעדי כמה תרגילים; ושמות מחברים של היסטוריות פנימיות בביבליוגרפיה.
• עמודים וקטעים חסרים: עמוד אחד בפרק 4 (ככל הנראה 184), כך שהקמת ועדת הבירור על פאוורס ומסקנתה המפורשת חסרות; קטע אחרי מבצעי טיבט; וחלקים בנספח E. מפות, תמונות ותרשימים נקלטו ב-OCR רק דרך כיתוביהם, ותוכן העניינים משובש.
• סתירות בתוך המסמך: כותרת נספח D אומרת "4 July 1954", בעוד הטיסה הראשונה בטבלה ובהקדמה היא מיולי 1956; ההפלה הראשונה מעל סין מתוארכת פעם לספטמבר 1961 ובמקומות אחרים ל-9 בספטמבר 1962; משימה GRAND SLAM ממוספרת 4154 אף שהיא מאוחרת מ-SQUARE DEAL (4155); רוחב רצועת הצילום של מצלמת Type-I מופיע כ-71 וכ-72 מייל; ושמותיהם של קבל, גירי וצ'אריק מופיעים בכמה צורות.
• קריאות לא ודאיות: ספרות משובשות בתאריכים ובמספרים רבים (למשל תאריך חוזי AQUILINE, 21 בנובמבר 1966, וכמה תאריכי משימות) פורשו לפי ההקשר; "World War I" בקטע על מידע המטרות ובביוגרפיה של דוליטל אולי שגיאת OCR של "World War II" (קריאה לא ודאית).
• הספר אינו מתאר את תוכניות הלוויינים אלא בכלליות, משום שנשמר ברמת "סודי".

מונחים

• AQUATONE, CHALICE, IDEALIST: שמות הקוד של פרויקט ה-U-2 בתקופות שונות.
• OXCART: פרויקט מטוס הסיור העל-קולי A-12 של ה-CIA.
• BLUE BOOK: פרויקט חיל האוויר האמריקני לחקירת דיווחי עב"מים, שמטהו היה בבסיס רייט-פטרסון.
• OSA: המשרד לפעילויות מיוחדות של ה-CIA, שניהל את תוכניות הסיור מ-1962.
• NPIC: המרכז הלאומי לפענוח צילומים, שהוקם ב-1961 בראשות ארתור לונדל.
• COMOR: ועדת הסיור העילי, שקבעה את יעדי הצילום מ-1960.
• ELINT: מודיעין אותות אלקטרוניים, כגון מכ"מים.
• SAM: טיל קרקע-אוויר; טיל SA-2 הפיל את מטוסו של פאוורס.