DOW-UAP-D102, תיק Project Blue Book על סרט טרמונטון, יוטה, 1952

תיק Project Blue Book על סרט טרמונטון הוא אוסף של 156 עמודים שמתעד את גלגולו של סרט קולנוע צבעוני שצילם צלם הצי דלברט סי. ניוהאוס (Delbert C. Newhouse) ב-2 ביולי 1952, כ-7 מייל צפונית לטרמונטון, יוטה. התיק מכיל מברקים, מכתבים, מזכרים פנימיים של חיל האוויר, ניתוחים של מעבדת צילום של חיל האוויר, של מרכז פענוח הצילום של הצי ושל חברת Douglas Aircraft, והתכתבות על פרסום הסרט לעיתונות ועל גורל העותק המקורי עד 1956. לאורך המסמכים משתנה ההערכה מ"מקורות אור שאינם ניתנים לזיהוי" ועד המסקנה ש"אין ספק סביר" כמעט שמדובר בשחפים.

רקע

Project Blue Book הייתה תוכנית של חיל האוויר האמריקאי לחקירת דיווחים על עב"מים, ופעלה במסגרת מרכז המודיעין הטכני האווירי (ATIC). בשנת 1952 עמד בראשה קפטן רופלט (Ruppelt), ששמו מופיע לאורך התיק. הסרט הגיע לחיל האוויר בדרך המקובלת אז: ניוהאוס שלח אותו לבסיס חיל האוויר היל ליד אוגדן, יוטה, ומשם הועבר ל-ATIC. מאחר שאין בסרט אף נקודת ייחוס על הקרקע, כל הניתוחים בתיק נאבקים באותה בעיה: אפשר למדוד רק זוויות ותנועה יחסית, ולא מרחק, גודל או מהירות אמיתית.

התיק אינו מסודר לפי סדר כרונולוגי, ומסמכים אחדים מופיעים בו כמה פעמים, בעותקים באיכות שונה. הוא כולל גם חומר שתויק לצדו ואינו נוגע לסרט.

מה כתוב במסמך

עדות הצלם

המסמך המוקדם ביותר של ניוהאוס עצמו הוא מכתבו מ-11 באוגוסט 1952, שנשלח ממחסן אספקת התעופה במרכז האספקה הימי באוקלנד, קליפורניה, אל מפקד בסיס היל. הוא חותם בו "Chief Photographer Delbert C. Newhouse, USN" ומצרף גליל של 50 רגל של סרט צבעוני מפותח בפורמט 16 מ"מ. לפי מכתבו ו"הצהרת המקור" שצורפה לניתוחים, הוא נסע עם משפחתו מוושינגטון לפורטלנד, וב-11:10 ביום רביעי, 2 ביולי 1952, כ-7 מייל צפונית לטרמונטון ליד כביש 30S, הבחינה אשתו בקבוצת עצמים. ניוהאוס תיאר "בערך עשרה או שנים-עשר עצמים" ש"לא דמו לשום דבר שראיתי", "מסתובבים במבנה גס" ונעים מערבה. הוא צילם כ-30 רגל במצלמת Bell & Howell Automaster ידנית, עם עדשת טלה של 3 אינצ'ים, ב-16 פריימים לשנייה. את הרגליים הראשונות צילם בצמצם f/8 ואת השאר ב-f/16, "מתוך רעיון מוטעה" להכהות את השמיים, והתוצאה הייתה תת-חשיפה כללית. עצם אחד נפרד מהקבוצה והפך כיוון, והוא החזיק את המצלמה יציבה בזמן שהעצם חצה את השדה שלוש או ארבע פעמים. את יתרת הגליל צילם אחר הצהריים על הר באיידהו.

ב-10 בספטמבר 1952 ראיין ראש המודיעין של הדיוויזיה האווירית ה-28 (הגנה) מהמילטון, קליפורניה, את ניוהאוס בביתו בברקלי, יחד עם בני משפחתו. התשובות לשלוש-עשרה שאלות חיל האוויר נשלחו במברק CAFIN 65202: לא נשמע קול ולא נראו שובלים; לא נראו מטוסים, ציפורים או בלונים לפני האירוע, במהלכו או אחריו; המצלמה כוונה לגובה של כ-70 מעלות בקשת ממזרח למערב, והשמש הייתה כמעט מעל הראש; מזג האוויר היה בהיר, כ-60 מעלות פרנהייט, ברוח קלה מצפון-מזרח של 3 עד 5 מייל לשעה. ניוהאוס תיאר 12 עד 14 עצמים בהירים, זהים בצורתם, "ארוכים בערך כרוחבם", וסבר שהאור נבע מהחזרה. המראיין התרשם שבני הזוג "ישרים ואמינים ביותר", וציין שניוהאוס משרת בצי יותר מ-19 שנה, שירת כקצין במלחמת העולם השנייה, סיים את בית הספר הימי לצילום ב-1935 וצבר לדבריו יותר מ-1,000 שעות טיסה כצלם במשימות צילום אווירי. המסקנה: "צלם מומחה". בשאלת המשך שאל מייג'ור דיואי ג'. פורנה (Fournet) ממפקדת חיל האוויר אם נעשה שימוש בחצובה בצילומי ההרים, והתשובה בטלפון הייתה ש"כל הגליל צולם ביד".

בסיס היל העביר את הסרט ל-ATIC ב-28 באוגוסט 1952 בהעברה ("1st Ind") לפי AFL 200-5, במקום טופס AF 112, בחתימת קולונל ששמו הפרטי בלבד, KERMIT R., נקרא. ויליאם א. אדמס (William A. Adams), ראש החטיבה הנושאית, המליץ להחזיר מיד לניוהאוס את צילומי ההרים ולהציע לו עותק של צילומי העצמים במקום המקור. ב-15 בספטמבר 1952 כתב לו רוברט אי. קנדי (Robert E. Kennedy) ברוח זו.

ניתוח מעבדת חיל האוויר

ATIC ביקש ב-16 בספטמבר 1952 ממעבדת צילומי הסיור ברייט פילד לנתח את הסרט, לפי רשימה של עשר שאלות: מקור אור או החזרה, ציפורים, מטוסים או בלונים, התמזגות ופיצול, צורה וצבע, דעיכה, תנועה, תאוצה, מהירות זוויתית ודפוסי מבנה. התשובה מאוקטובר, בחתימת קולונל אייברי (Avery, קריאה לא ודאית), מתייחסת לסרט Kodachrome של 16 מ"מ ומזהירה ששכפול לא יועיל לבדיקה מפורטת בגלל גודל הנקודות והגרעיניות. ATIC ביקש גם מבסיס היל נתונים ומסלולי טיסה של בלונים ששוחררו ב-2 ביולי 1952, משום שהצילומים מרמזים ש"ייתכן שהעצמים הם אשכול בלונים".

בתיק מופיע ניתוח ללא שם מחבר בשם "Analysis of 16 mm. Motion Picture Photography of Unidentified Aerial Objects", בשני עותקים. הסרט נבחן בהקרנה רגילה ואיטית ובמיקרוסקופ, ונראו בו רק נקודות לבנות קטנות, לעיתים מוארכות בכיוון התנועה. נמצאו עשרה עצמים בכל רצף מלבד האחרון. לפי הניתוח אי אפשר לקבוע אם הם מחזירים אור או מקורות אור, אך אם הם מחזירים הם "בהחלט לא כדוריים", ובהירותם עולה "בוודאות סבירה" על זו של כל מחזיר טבעי כמו ציפורים לבנות. הוא שולל בלונים כדוריים שקופים, אך לא מטוסים בציפוי אלומיניום. "התמזגות" עצמים מוסברת כשני עצמים במסלולים מקבילים החולפים זה ליד זה. ברצפים הראשונים, על רקע תכלת, נראו שתי שלישיות ושני זוגות; ברצף האחרון, על רקע כחול כהה, ארבעה זוגות וזוג חמישי שנסחף החוצה. העצם הבודד חצה את השדה שלוש פעמים, ובשני מעברים נמדדו 3.0 ו-2.7 שניות, במהירות זוויתית של כ-2.1 מעלות לשנייה. נספח III מחלק את הסרט לשבעה רצפים, מהם הראשונים בני 10, 14 ו-17 שניות. המסקנה: עשרה עצמים לא ידועים, דומים בתנועה ובגודל, מתכתיים לא כדוריים או זוהרים עצמית, שתנועתם מתואמת כנראה במבנים תלת-ממדיים, בהיקף זוויתי של 6 עד 8 מעלות.

ב-15 באוקטובר 1952 העביר רופלט למייג'ור פורנה את הסרט ואת ניתוח המעבדה, וציין ש"גליל ה-35 מ"מ הוא הסרט המקורי ולא נעשה שכפול". הסניף ATIAA-5 המליץ למסור את הסרט לאורניתולוג, אולי במוסד סמיתסוניאן, כדי לבדוק אם מדובר בציפורים.

ניתוח הצי

ב-24 באוקטובר 1952 פנה חיל האוויר (AFOIN-2A2) למנהל המודיעין הימי וכתב שהסרטים הם "אולי הראיה התיעודית הטובה ביותר שהושגה עד כה", וביקש ניתוח עצמאי. לפי המזכר, מצילומי ההרים שהוחזרו לניוהאוס הוסק שצילם כמעט ללא תזוזת מצלמה, והמצפה הימי חישב את מיקום השמש בגובה 64.5 מעלות ובאזימוט 131. במברק נפרד ביקש פורנה לבדוק את מרווחי ה"הבהוב" של העצם הבודד. הצי אישר את הקבלה ב-5 בדצמבר 1952.

מרכז פענוח הצילום של הצי (NPIC, ובמסמכים מאוחרים USNPIC) הגיש באותו יום דו"ח ביניים. הסרט, כ-30 רגל, הגיע "יבש ושביר", ושוכפל לשימור במשך כשבועיים, עם תיקון צבע. הוא חולק לשלושה חלקים: f/8, f/16 עם תנועת מצלמה, ו-f/16 במצלמה יציבה. דימוי שלא הופיע בחמישה פריימים רצופים נחשב פגם, ונותרו 11 דימויים. התשובות: מקור אור ולא אור מוחזר, משום שהעצמים נצפו ברציפות כ-90 שניות על פני כ-60 מעלות בלי הבהוב; אין ציפור המחזירה די אור; לא מטוסים ולא בלונים. העצמים עיגולים כחלחלים-לבנים, ונמדדה תאוצה. בהנחה שרירותית של מרחק 5 מייל, כל תזוזה של 1 מ"מ לפריים שווה 3,780 מייל לשעה; מ-34 מדידות התקבלה מהירות ממוצעת של 653.5 מייל לשעה, כמינימום. מסקנות והמלצות: "אין", והניתוח נמשך.

דו"ח ההתקדמות המאוחר יותר, "Interpretation of Movies of Unidentified Objects", של מחלקת הפוטוגרמטריה (לא בהכרח עמדת הצי), מרחיב: הסרט הוקרן בהגדלה פי 22, והצפיפות נמדדה במכשיר Densichron, על "שכפול של עותק". "דעת הרוב" הייתה שאלה מקורות אור "בעלי טבע שאיננו מסוגלים לזהות". העצמים נעים נגד כיוון השעון במסלול אליפטי, ולכן נראים מתמזגים ונפרדים בערך כל 25 פריימים; צורתם "פחוסה או דמוית דיסק", וגודלם 98 עד 16 רגל במרחק המונח של 5 מייל. מתוך 55 מדידות, מהירות מרבית של 2,457 ומזערית של 375 מייל לשעה. הדו"ח בחן גם סרט ממונטנה (1950), שבו יש עצמים קרקעיים לייחוס, ומדד בו תאוצות של עד 14,016 מייל לשעה לשנייה (639 g). המחקר הוגבל, לפי הדו"ח, במחסור בציוד, בכסף ובכוח אדם, ותוכנן ניתוח ספקטרופוטומטרי.

השערת בלוני הכרית

בדצמבר 1952 בדק סגן A.G. Flues את האפשרות שמדובר ב"בלוני כרית" (pillow balloons). ב-15 בדצמבר שוחח עם סגן מלקולם רוס (Malcolm Ross) מהמשרד למחקר ימי (ONR) באוניברסיטת מינסוטה, שסבר כך, אף שהצי לא שחרר בלונים כאלה באזור. היצרנית היחידה הידועה הייתה General Mills במיניאפוליס, וארגון "Crusade for Freedom" רכש רבים מהם ושחרר אותם בערים שונות "לצורכי פרסום". ב-30 בדצמבר הוקרן הסרט שמונה פעמים, במהירויות שונות, בבניין הפיזיקה של האוניברסיטה, בנוכחות אנשי הצי, אנשי האוניברסיטה ופרנק סי. ג'ואט (Frank C. Jewett) מ-General Mills. הקונצנזוס היה שהעצמים "דומים מאוד לבלוני כרית בטיסה", אך ג'.ר. סמית' (J. R. Smith), מנהל מחקר הבלונים בחברה, מצא אותם "מעט בהירים מדי ומתמרנים מעט מהר מדי". המטאורולוג הראשי ציין שרוח יכולה להתהפך ב-180 מעלות בתוך כ-500 רגל, מה שיסביר עצם הנע בכיוון הפוך. אם אלה בלונים, הם היו בגובה של לא יותר מ-6,000 רגל ושוחררו כנראה מנקודה קרובה בחצי השעה שקדמה. איש לא סמך על חישובי המהירות הזוויתית. ההמלצה הייתה לבדוק את כל מקבלי הבלונים במערב ארה"ב; לפי טופס טלקונפרנס מפברואר 1953, הניסיון להתחקות אחר הבלונים באזור "היה שלילי".

ההחלטה לפרסם לעיתונות

מזכר לתיעוד של רופלט מתאר כיצד נודע לו ב-29 בינואר 1953 בוושינגטון שהעיתונות שמעה על הסרט. אל צ'ופ (Al Chop) ממשרד ההסברה וקולונל טיסברג (AFOIN-2) סברו שיש לפרסמו, בהתאם להבטחה לעיתונות שלא יוסתר מידע. הבעיה, לפי המזכר, הייתה שיישאלו שאלות על ממצאי המעבדות: מעבדת חיל האוויר "בטוחה במידה סבירה" שהבהירות עולה על זו של כל ציפור, ודו"ח הצי קבע שאלה מקורות אור עצמיים. רופלט ציין שהעבודה של הצי דרשה כ-1,000 שעות אדם, אך שני אסטרונומים קבעו ששיטת מדידת הבהירות שלה שגויה, ולכן גם תוצאותיה. עם סגן-אלוף ג'ונסטון וקולונל מקדאפי הוחלט לפרסם בלי הערה ו"לקוות שלא יישאלו שאלות" על דו"ח הצי, תוך "סיכון מחושב של 'בהלה' גדולה נוספת". הוצעו חלופות: לצלם שחפים בפלורידה בעדשה של 3 אינצ'ים, לשחרר בלוני כרית בתצורה דומה, לצלם שני מטוסים מתמרנים, או לבקש מהצי לחזור על המחקר. רופלט כתב שיהיה זה "מדיניות גרועה" לומר שהצי טעה.

טיוטת ההודעה לעיתונות קובעת שהסרט "מאשש את אמונו של חיל האוויר באמינותם" של האזרחים המדווחים, שהדימויים נוצרו ממשטחים מחזירי אור או ממקורות אור בעוצמה גבוהה אך אינם מוגדרים דיים לזיהוי, ושאין בסרט נקודות ייחוס לחישוב גודל ומהירות; "אין איום על ארצות הברית". ATIC הציע להזכיר במפורש "שחפים או בלונים" בלי לטעון שהדבר הוכח, ובטלקונפרנס מ-3 בפברואר 1953 נמסר ש"חיל האוויר אינו מתכנן פעולה נוספת". ניוהאוס, שנשאל דרך הדיוויזיה ה-28, ביקש עותק ולא התנגד לפרסום שמו, אך ביקש שיופיע תוארו הנכון: "Chief Photographer, Commissioned Warrant Officer" בצי.

גורל הסרט המקורי, 1953-1954

ב-29 בדצמבר 1953 כתב קולונל אדמס לבריגדיר גנרל ויליאם מ. גרלנד (William M. Garland), מפקד ATIC, שהמקור בתיקי ATIC ועדיף לתת לניוהאוס שכפול נוסף. לניוהאוס כתב שהמקור, Kodachrome של 16 מ"מ, "ניזוק במידת מה מהקרנות רבות", ושזה עדיין "אחד המקרים המעניינים ביותר שחקרנו". ניוהאוס כתב שהעותק שלו ניזוק במקרן פגום, וביקש את המקור או להשאילו לכארבעה שבועות. USNPIC השיב לפניית ATIC מינואר 1954 שמעולם לא החזיק במקור, ושבידיו עותק צבעוני של 16 מ"מ וכן פוזיטיב צבעוני ונגטיב שחור-לבן מוגדלים ב-35 מ"מ. ATIC ציטט דו"ח של USNPIC ממאי 1953 שלפיו הסרט "יבש, שביר ונוטה להישבר", וכתב לניוהאוס שאינו מחזיק במקור וייתכן שהתבלה מעבר להעתקה; מכתב נוסף, בחתימת R. C. Schum, מצרף עותק "כפי שהובטח". רשימת דרישות לשכפול מבקשת שני עותקים צבעוניים ועותק שחור-לבן, טיפול זהיר במקור, שכבר "במצב די גרוע", ובדיקה של חורי הנעה קרועים.

דו"ח Douglas Aircraft ועמדת חיל האוויר ב-1956

הסרט ניתן לחברת Douglas Aircraft לאחר ששולב, יחד עם סרט מונטנה, בסרט התיעודי "Unidentified Flying Objects" של Green-Rouse Productions, שהופק באולפני סמואל גולדווין ונועד להפצה של United Artists עד 9 במאי 1956; Douglas קיבלה עותק 35 מ"מ. הניתוח, "Photogrammetric Analysis of the 'Utah' Film, Tracked UFO's" (Serial 02), מאת ר. מ. ל. בייקר הבן (R. M. L. Baker, Jr.), מביא את תיאורו של ניוהאוס לעצמים "בצבע מתכת אקדח, בצורת שתי צלוחיות, אחת הפוכה על השנייה", בגודל זוויתי "כמו B-29 בגובה 10,000 רגל". לפי אל צ'ופ, שעבר לעבוד ב-Douglas, חיל האוויר שוכנע שאין אלה מטוסים, והשערת השחפים לא אוששה ולא נשללה.

בייקר מצא כ-1,200 פריימים של נקודות לבנות עגולות ולעיתים אליפטיות, מבנים הנשמרים עד 17 שניות, התלקחות והיעלמות בתוך רבע שנייה, ומצלמה ממוקדת היטב. אפשר למדוד רק מרחקים זוויתיים יחסיים; המהירות הזוויתית הממוצעת של העצם החוצה הייתה 0.039 ו-0.031 רדיאן לשנייה, וקוטר הדימויים יורד בכ-30% לאורך הסרט, אולי בשל התרחקות. השמש חושבה בגובה 65 מעלות. בייקר בחן מטוסים (היו מזוהים במרחק 1 עד 3 מייל), צ'אף, בלונים (לא סבירים בשל מספרם), ציפורים (ניסוי בקרטונים לבנים לא הראה התרחבות דימוי, ו"יש ספק" שציפורים ייראו כנקודות עגולות; צוין שחף קליפורניה כמוכר באזור), "עכבישים מרחפים" שראה בעצמו, חרקים, מירָאז' והחזרים פנימיים במצלמה. מסקנתו: "העדויות סותרות למדי", ייתכן ששתי תופעות טבע פעלו בו-זמנית, ואין מסקנה חד-משמעית.

הסרט התיעודי טען ש"לא מטוסים, לא בלונים, לא ציפורים". מזכר של קפטן ג'ורג' ט. גרגורי (George T. Gregory) מ-ATIC חלק על כך: ניתוח השוואתי של מייג'ור ויליאם פ. וילנר (Willner) ומייג'ור רוברט מ. בקמסטר (Buckmaster) מצא ש"הסרט המקורי מראה שחפים במספר פריימים", שאינם בגרסה ההוליוודית, ושתת-חשיפה מול שמיים בהירים "מוחקת" את קווי הגוף והכנפיים של השחף הלבן כמעט כולו. המזכר מעיר גם על מקרים אחרים שבסרט: מנטל (בלון Skyhook), פארגו, טייסי איסטרן צ'יילס וויטד, ותצפיות וושינגטון. ב-1 ביוני 1956 השיב קולונל ג'ון ג. אריקסן (John G. Eriksen) לחדר העיתונות של חיל האוויר שמעבדת חיל האוויר מצאה "אפשרות חזקה" לשחפים בזרמים חמים, ושניתוח חדש של מומחים שלא הכירו את התיק הגיע למסקנה דומה, ולכן יש "מעט ספק סביר" שהיו אלה שחפים.

חומר נוסף בתיק

בתיק נמצאים גם עמודים מאוירים, בסגנון קומיקס, על מברק של מייג'ור דונלד קיהו (Donald E. Keyhoe) מ-2 באוקטובר 1953 לשר חיל האוויר הרולד א. טלבוט, שבו נשאל היכן המקור והאם נטען שכל העותקים "נשרפו משימוש יתר"; מברק מבסיס לוק, אריזונה, על "כדור אש" שנראה בפיניקס באותו יום; דו"ח OSI על תצפית של קפטן רוברט א. מטקאלף (Robert E. Metcalf) בבסיס הנסקום, מסצ'וסטס, ב-1 ביולי 1952, בעצם לבן חלבי "שמן מסיגר" בגובה משוער של כ-40,000 רגל; וקטע מרשימת דיווחי CIRVIS. אלה אינם עוסקים בסרט טרמונטון.

פרטים בולטים

• ניוהאוס צילם כ-30 רגל מתוך גליל של 50 רגל, ואת השאר ניצל באותו יום לצילומי הרים באיידהו; צילומים אלה שימשו אחר כך להוכחה שהחזיק את המצלמה כמעט ללא תזוזה.
• הוא שינה את הצמצם מ-f/8 ל-f/16 באמצע הצילום, ותת-החשיפה שנגרמה שימשה לימים נימוק בעד השערת השחפים.
• מעבדת חיל האוויר והצי שללו ציפורים ב-1952, והצי אף חישב מהירויות של מאות ואלפי מיילים לשעה, בהנחה שרירותית של מרחק 5 מייל.
• רופלט כתב שחיל האוויר יפרסם את הסרט "לקוות שלא יישאלו שאלות" על דו"ח הצי, שאת שיטת המדידה שלו פסלו שני אסטרונומים.
• בהקרנה באוניברסיטת מינסוטה בדצמבר 1952 הקונצנזוס היה "בלוני כרית", אך מומחה הבלונים של General Mills היה המשוכנע פחות.
• ב-1954 לא היה ברור היכן נמצא הסרט המקורי: ATIC כתב שאינו מחזיק בו, ו-USNPIC כתב שמעולם לא החזיק בו.
• ב-1956 קבעו ATIC ואריקסן שבחלק מהפריימים בסרט המקורי נראים שחפים מזוהים.

מה לא נמצא במסמך

• פורמט הסרט: ATIC כותב ב-15 באוקטובר 1952 "35 מ"מ" ושזה המקור ללא שכפול, בעוד המעבדה, הצי, קנדי ואדמס כותבים 16 מ"מ. USNPIC גם "מבין" שהמצלמה הייתה Revere 16 מ"מ, בניגוד ל-Bell & Howell בשאר המסמכים.
• מספר העצמים משתנה: 12 עד 14 בראיון, "עשרה או שנים-עשר" בהצהרת ניוהאוס, עשרה בניתוח 16 מ"מ, 11 דימויים אצל NPIC, "שמונה" בבקשה לבסיס היל ו-"6 עד 12" בשבר של מברק מיולי 1952.
• פרטים נוספים אינם עקביים: נקודת הצילום 10 מייל צפונית לטרמונטון בראיון ו-7 מייל בשאר; השעה 11:00 בטיוטת ההודעה ו-11:10 בשאר; יותר מ-1,000 שעות טיסה בראיון וכ-2,200 בדו"ח Douglas; כ-30 רגל אצל ניוהאוס וכ-40 בעמודי קיהו; מוקד עדשה 3 או 4 אינצ'ים בשני עותקים של נספח.
• הניתוחים של 1952 שללו ציפורים, ואילו מזכר אריקסן מ-1956 כותב שהמעבדה המקורית הצביעה על שחפים. התיק אינו מיישב את הסתירה.
• הניתוח בן 16 המ"מ מופיע ללא שם מחבר. שמות אחדים אינם ודאיים: הקולונל במעבדה (אייברי), החותם מבסיס היל (KERMIT R. בלבד), מפקד המחוז של OSI ושם הגנרל במברק קיהו.
• עמודים רבים של טפסי Staff Message Division ושל טפסי עבודה של ATIC אינם קריאים או ריקים כמעט. בדו"ח USNPIC חלק מערכי התאוצה משובשים, ומזכר גרגורי מתחיל באמצע, בלי הסעיפים הקודמים.
• התיק כולל כתובת מגורים ופרטים משפחתיים של ניוהאוס, ושמות וכתובות של עדים אחרים; הם לא פורטו כאן.
• ניוהאוס מכונה במסמכים "Chief Photographer" או CPO; התואר Warrant Officer שבתיאור הרשמי באתר war.gov מופיע בבקשתו לתואר "Commissioned Warrant Officer" ובעמודי קיהו.
• שאלת הגודל, המרחק והמהירות האמיתיים של העצמים נותרת פתוחה בכל הניתוחים, בהיעדר נקודות ייחוס בסרט.

מונחים

• ATIC - מרכז המודיעין הטכני האווירי של חיל האוויר, שבמסגרתו פעל Project Blue Book.
• NPIC / USNPIC - מרכז פענוח הצילום של הצי האמריקאי.
• ONR - המשרד למחקר ימי של הצי.
• OSI - משרד החקירות המיוחדות של חיל האוויר.
• CIRVIS - נוהל דיווח על תצפיות חשובות למודיעין במהלך טיסה.
• בלון כרית (pillow balloon) - סוג בלון שייצרה General Mills.
• Skyhook - בלון מחקר גדול לגבהים רבים.